האינסטינקט הראשון למשמע החדשות אודות סגירת עיתון מעריב היה שמחה גדולה, וגם פליאה כיצד המובן מאיליו קורה רק עתה. אומנם חכמינו ז"ל כבר אמרו "בנפול אויבך אל תשמח", אך במקרה שלי, מערכת ההפצה של עיתון מעריב עבדה שעות נוספות במאמץ רב ובכישרון גדול להשניא את עצמה אכן הם הרוויחו ביושר את הרגשות השליילים שלי.
מעשה שהיה כך היה ותשפטו אתם בעצמכם:
מידי כמה ימים, אנשי המכירות של העיתון היו נוהגים להטריד אותי (בעבודה, בבית, בנייד):
"תעשי מנוי, תעשי מנוי".
בהתחלה הייתי דוחה אותם בנימוס, אחר כך בפחות נימוס. ולעיתים, כן, גם הייתי טורקת את השפופרת בעצבים.
יום אחד, נכנעתי.
אשת מכירות אומללה (או מקורית במיוחד) התחננה בפני בזו הלשון:
"גבירתי, אני אמא לילדים. כל פרנסתי היא מקבלת בונוסים על המכירה. תעשי לי טובה. תחתמי על מנוי ל-3 חודשים בלבד. אחר כך תתנתקי. לך זה לא יעלה הרבה ואני ארוויח את הבונוס שלי. בבקשה."
יתכן כי גם הוסיפה "כולנו יהודים" , לא זוכרת בדיוק
ליבי אינו עשוי מפלדה. לא עמדתי בתחינותיה. והסכמתי לחתום על מנוי זמני ולתקופה מוגבלת.
כל זה בתנאי אחד: על פי החוזה המקורי הייתי אמורה להתקשר בתום התקופה ולבקש להתנתק.
ואם לא ימשיך המנוי לעד.
לכך לא הסכמתי ודרשתי כי המנוי יפסק אוטומטית בתום התקופה, ללא צורך בכל פעולה מצידי.
תמימה אני ונאווה...
הגיע החוזה לאישור. לא על פי הסיכום. לא חתמתי. "למה את לא חותמת"? הסברתי.
שלחו לי חוזה מעודכן. התרגשות: "מנהל מכירות ארצי" בכבודו ובעצמו חתם בידו ובחותמתו כי המנוי לא יאורך באופן אוטומטי.
אז חתם...
מקץ 90 יום (3 חודשים למתקשים בחשבון) העיתון המשיך להגיע, ויחד איתו כרטיס האשראי שלי המשיך להיות מחוייב. חודש, ועוד חודש, ועוד חודש...
איך גלגל מסתובב: הפעם תורי היה לרדוף אחריהם "להתנתק... להתנתק...אני רוצה להתנתק" גורנישט.
כמו לדבר לקיר.
מערכת מכירות והפצה שידעה להשיג אותי בבית, בעבודה, בדרכים ואיפה לא, לא התמודדה בהצלחה עם אתגר של לעמוד בחוזה ולנתק אותי. מאידך להמשיך ולחייב אותי הם ידעו.
בסוף נשברתי וביטלתי את הוראת הקבע, באופן חד צדדי, דרך כרטיס האשראי.
מהרגע שהוראת הקבע שלי לא חוייבה, העיתון הפסיק להגיע (כמובן).
מוכנים לשמוע את השיא? האנשים הטובים במעריב, הודיעו לי כי נותרתי חייבת להם 21 שקלים.
אני. נותרתי. חייבת. להם....
ולא, ממש לא מעניינת אותם העובדה כי חודשים על חודשים הם חייבו אותי בניגוד לחוזה החתום ביננו.
כמעט כל יום טלפון: "נו מה עם החוב, את חייבת לנו 21 שקלים".
בסוף שלחתי להם צ'ק על סך 21 שקל. רק שירדו ממני. סוף הסיפור.
עכשיו אתם מבינים למה את השמחה על סגירת העיתון לא תצליחו לקחת ממני?...
ולעובדי העיתון המפוטרים, אני באמת מאחלת לכם למצוא עבודה במהירות ובקלות.
כמו כן, אני מאחלת לכם שתקלטו בארגון עם תרבות אירגונית הזוכרת כי הלקוח הוא במרכז.
רק כך חברה יכולה לשרוד. תשאלו במעריב, הם יספרו לכם...
מעשה שהיה כך היה ותשפטו אתם בעצמכם:
מידי כמה ימים, אנשי המכירות של העיתון היו נוהגים להטריד אותי (בעבודה, בבית, בנייד):
"תעשי מנוי, תעשי מנוי".
בהתחלה הייתי דוחה אותם בנימוס, אחר כך בפחות נימוס. ולעיתים, כן, גם הייתי טורקת את השפופרת בעצבים.
יום אחד, נכנעתי.
אשת מכירות אומללה (או מקורית במיוחד) התחננה בפני בזו הלשון:
"גבירתי, אני אמא לילדים. כל פרנסתי היא מקבלת בונוסים על המכירה. תעשי לי טובה. תחתמי על מנוי ל-3 חודשים בלבד. אחר כך תתנתקי. לך זה לא יעלה הרבה ואני ארוויח את הבונוס שלי. בבקשה."
יתכן כי גם הוסיפה "כולנו יהודים" , לא זוכרת בדיוק
ליבי אינו עשוי מפלדה. לא עמדתי בתחינותיה. והסכמתי לחתום על מנוי זמני ולתקופה מוגבלת.
כל זה בתנאי אחד: על פי החוזה המקורי הייתי אמורה להתקשר בתום התקופה ולבקש להתנתק.
ואם לא ימשיך המנוי לעד.
לכך לא הסכמתי ודרשתי כי המנוי יפסק אוטומטית בתום התקופה, ללא צורך בכל פעולה מצידי.
תמימה אני ונאווה...
הגיע החוזה לאישור. לא על פי הסיכום. לא חתמתי. "למה את לא חותמת"? הסברתי.
שלחו לי חוזה מעודכן. התרגשות: "מנהל מכירות ארצי" בכבודו ובעצמו חתם בידו ובחותמתו כי המנוי לא יאורך באופן אוטומטי.
אז חתם...
מקץ 90 יום (3 חודשים למתקשים בחשבון) העיתון המשיך להגיע, ויחד איתו כרטיס האשראי שלי המשיך להיות מחוייב. חודש, ועוד חודש, ועוד חודש...
איך גלגל מסתובב: הפעם תורי היה לרדוף אחריהם "להתנתק... להתנתק...אני רוצה להתנתק" גורנישט.
כמו לדבר לקיר.
מערכת מכירות והפצה שידעה להשיג אותי בבית, בעבודה, בדרכים ואיפה לא, לא התמודדה בהצלחה עם אתגר של לעמוד בחוזה ולנתק אותי. מאידך להמשיך ולחייב אותי הם ידעו.
בסוף נשברתי וביטלתי את הוראת הקבע, באופן חד צדדי, דרך כרטיס האשראי.
מהרגע שהוראת הקבע שלי לא חוייבה, העיתון הפסיק להגיע (כמובן).
מוכנים לשמוע את השיא? האנשים הטובים במעריב, הודיעו לי כי נותרתי חייבת להם 21 שקלים.
אני. נותרתי. חייבת. להם....
ולא, ממש לא מעניינת אותם העובדה כי חודשים על חודשים הם חייבו אותי בניגוד לחוזה החתום ביננו.
כמעט כל יום טלפון: "נו מה עם החוב, את חייבת לנו 21 שקלים".
בסוף שלחתי להם צ'ק על סך 21 שקל. רק שירדו ממני. סוף הסיפור.
עכשיו אתם מבינים למה את השמחה על סגירת העיתון לא תצליחו לקחת ממני?...
ולעובדי העיתון המפוטרים, אני באמת מאחלת לכם למצוא עבודה במהירות ובקלות.
כמו כן, אני מאחלת לכם שתקלטו בארגון עם תרבות אירגונית הזוכרת כי הלקוח הוא במרכז.
רק כך חברה יכולה לשרוד. תשאלו במעריב, הם יספרו לכם...
פשוט אין מילים...
השבמחקאני שמחה שלא השתכנעתי לעשות את המנוי...
ואצלי בכלל התרגיל היה נוראי- אני ממש לא זאת שפניתי אליהם - אלא רק שלחתי תשובה לחידון שהיה בעיתון התשבצים...
גם בידיעות אחרונות אותו הסיפור...
השבמחקזה גובל בהטרדה.